זיכרונותיו של גרגר חול...

כבר די מזמן למדתי שלכם, בני האדם, השם שלנו לא משנה. כי באמת, מי מכם יכול לזכור את שמו של כל גרגר חול שנמצא פרוס על החוף... או במדבר. או בכל מקום אחר. אבל לנו השם שלנו חשוב. ויש מקומות שבהם אכן, לכל גרגר וגרגר חול, כמוני, יש שם ואפילו תפקיד, וזיכרון... אוי. זיכרון.

אז אני, ששמי אינו חשוב לכם ותפקידי נראה לכם זעיר כל כך. אחד מהם. מאותם מיליארדי טריליונים של גרגרי חול. זעירים. קטנים. כאלו שדורכים עליהם. אבל עם שם. וזיכרון. אנחנו נראים לכם ככאלו שסופגים הכל, אדישים לדריכות הנעליים... אבל אנחנו יודעים. וזוכרים.

ואני... בהחלט זוכר... במקום המיוחד שבו אני נמצא, מקום שהרבה הרבה גרגירי חול בעולם היו שמחים להיות בו. אני זוכר בעיקר כל מיני אנשים שדרכו, וכל מיני חומרים שנספגו בי שנים ארוכות ארוכות. תקופה אחרי תקופה. אני זוכר תקופות של זיעה נספגת מריקודיהם וקפיצותיהם של עובדי דגון, שגרו כאן. וקפצו והזיעו. ואנחנו, כדרכנו, ספגנו.

אני זוכר את זיעתם של לוחמים, כובשים ואחריהם משחררים, רצים על גבינו ומגירים גם זיעה ודם. במין מחזוריות מוזרה של כובש ונכבש... אפילו זיעתם של לומדים ניגרה על גבי פעם. בתקופות שחכמים ותלמידיהם באו לגור ליד החוף. וישבו ללמוד. דווקא עלי. תקופה מרגשת.

אולם מעולם לא התרגשתי כמו מספיגת זיעתם של הלוחמים ששחררו את החוף המיוחד שלנו. באותה מלחמה פלאית שאפילו בעולמות העליונים שבהם יש לנו שם, שמעו עליה. הלוחמים באו, ואנחנו ספגנו זיעה של לוחמים יהודיים אחרי כל כך הרבה שנים אחרות.

אחריהם באו המתיישבים. והגירו עלינו זיעה כשהקימו חממות מופלאות ממש מעלינו. באותו זמן זקפנו קצת את הראש... כי לא רק דם וזיעת מלחמות ספגנו... אלא גם הצמחנו משהו. אני אישית זכיתי שממש מעל ראשי מוקמה טפטפת. זעירה ומוזרה. חדשנית נורא יחסית למה שהכרתי... והתחילה פתאום להגיר מים אל תוכי. האמת? אפילו אנחנו, גרגרי החול, לא האמנו שזה יצליח להם. מעולם לא גידלנו משהו ומעולם לא הוגרו לתוכנו מים כאלה, נטולי מלח ועמוסי דשן. אבל זה דווקא עבד. ככה שאת זיעת המתיישבים החליפו מים חיים שאותם הצלחנו להפוך לירוק פורח.

כל כך גאים היינו אז. פתאום היה לנו תפקיד מוגדר, ובכל כוחנו דחפנו את הצמחים המופלאים מעלה מעלה. מעבירים אליהם בשמחה את המים שניתנו לנו במשורה מדוייקת... לא האמנו שיהיה סוף לתקופה הנפלאה ההיא. ואני אפילו נקשרתי לא מעט לטפטפת השחורה מעלי. מכרים היינו.

ועכשיו? עכשיו משום מה ניגרת עלינו זיעה אחרת, זיעת שנאה של משגרי רקטות. הם חופרים בנו, הם שורפים את פנינו כאשר הטילים שלהם משלחים לאחור שובל אש והם מגירים עלינו את זיעת המוות כאשר הם מתכוננים ובונים בורות ל"סבב" הבא של דם ואש ותימרות סבל.

אולי אתם. שלא יודעים את שמי, ואפילו לא יודעים שיש לי שם. מבינים למה... כי אני, גרגיר קטן, רק חושב על הטפטפת.